טכניקה מודרנית בהשראת ה-bloom של pour-over — מרטיבים, עוצרים לחלוטין, נותנים ל-CO2 להשתחרר, ואז מחלצים. נפוץ בקהילת Decent Espresso.
טכניקת ה-Blooming Espresso שאולה ישירות מעולם ה-pour-over, שם נהוג להרטיב את הקפה הטחון בכמות קטנה של מים ולחכות 30 שניות לפני שמתחילים לסחוט — מה שמאפשר ל-CO2 שכלוא בגרגירים להשתחרר ויוצר מיצוי אחיד יותר.
ההעברה לאספרסו פותחה בעיקר בקהילת Decent Espresso (החברה של John Buckman, שמייצרת את מכונת DE1 עם תוכנת פרופילים מתקדמת). הרעיון: כשמכינים אספרסו מקפה טרי במיוחד (תוך 1-3 שבועות מהקלייה), הפאק מכיל הרבה CO2 שלוחץ נגד המים בזמן המיצוי. התוצאה: channeling — נתיבי זרימה לא אחידים שגורמים ספלים לא מאוזנים.
הפתרון: במקום פרה-אינפיוז'ן רציף, השיטה מחלקת את ההכנה לארבעה שלבים מובחנים:
1. Wet (0-5 שניות): זרימה נמוכה מרטיבה את הפאק. הלחץ מתחיל להיבנות עד ~4 בר. הפאק מקבל בדיוק מספיק מים כדי להירטב.
2. Bloom / Dwell (5-30 שניות): המכונה עוצרת לחלוטין — אין זרימת מים, הלחץ נחלש בהדרגה ל-0. במשך 25 שניות הפאק 'נושם': ה-CO2 משתחרר, הקפה הטחון מתרחב ויוצר משטח אחיד יותר. זה השלב המגדיר של הפרופיל.
3. Extraction (30-50 שניות): המכונה מעלה את הלחץ ל-9 בר במהירות. הטיפה הראשונה מופיעה בערך בשנייה ה-33. המיצוי מתבצע בלחץ קבוע למשך כ-17 שניות.
4. Decline (50-55 שניות): ירידת לחץ הדרגתית כדי לעצור עירוי-יתר בסוף.
היתרון של הפרופיל: ספלים נקיים יותר, מתיקות אחידה לאורך כל הספל, ומצמצם דרמטית את ה-channeling שמייסר אספרסו עם קפה טרי. החיסרון: דורש מכונה עם תוכנת פרופילים (Decent, Slayer בגרסאות מסוימות), ויחסית ארוך — 55 שניות במקום 30.
רבים מהקוליסטים המודרניים שמשתמשים בקפה ספציאלי-טרי טוענים שזה הפרופיל היחיד שמצליח לחלץ נכון את הקפים החדשים בלי טעמי לוואי.